'Halah
Daf 17a
משנה: הִקְדִּישָׁה עִיסָּתָהּ עַד שֶׁלֹּא גִילְגְּילָה וּפְדִּייָתָהּ חַייֶבֶת. הִקְדִּישָׁתָהּ עַד שֶׁלֹּא גִילְגְּלָה וְגִילְגְּלָהּ הַגִּיזְבָּר וְאַחַר כָּךְ פְּדִייָתָהּ פְּטוּרָה שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָֽיְתָה פְטוּרָה. כְּיוֹצֵא בוֹ הַמַּקְדִּישׁ פֵּירוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת וּפְדָּייָן חַייָבִין מִשֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת וּפְדָּאָן חַייָבִין. הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר וְאַחַר כָּךְ פְּדָייָן פְּטוּרִין שֶׁבִּשְעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִין.
Traduction
Si une femme a consacré sa pâte au Temple avant de la rouler (85)Cf. Babli, Menahot 67a. et qu’ensuite elle la rachète, elle doit la Halla (la pâte n’étant plus sacrée lors de l’achèvement); et de même elle la doit si elle a consacré la pâte après l’avoir roulée, puis rachetée. Si elle l’a consacrée avant de l’avoir roulée, que le trésorier des saintetés l’a achevée et qu’ensuite elle la rachète, elle est dispensée de la Halla; puisque au moment où cette dernière était due, la pâte consacrée était dispensée de la Halla. De même (88)Ce se retrouve textuellement en Pea 4, 5 (8)., si quelqu’un déclare ses fruits consacrés avant qu’ils aient atteint la période qui les soumet aux dîmes et qu’il les rachète, la dîme est due (l’obligation n’ayant commencé qu’après le temps du rachat); s’ils ont été consacrés après la période d’obligation des dîmes, puis rachetés, on doit la dîme (payable déjà avant la consécration). S’ils ont été consacrés avant l’achèvement des travaux préparatoires (constituant l’obligation), que le trésorier des saintetés les ait terminés et qu’ensuite on les ait rachetés, ces produits sont dispensés de tous droits, puisque au moment où ils en eussent été passibles, ils en étaient dispensés par leur caractère sacré.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה ופדייתה. מקודם הגלגול ולאח''כ גלגלה חייבת דהגלגול ברשותה היא ולא בשל הקדש וכן אם הקדישה משגלגלה ופדייתה חייבת:
הקדישה עד שלא גלגלה וגלגלה הגיזבר ואח''כ פדאתה פטורה. לפי שבשעת חובתה שהוא הגלגול היתה ברשות הקדש ופטורה דעריסותיכם כתיב ולא של הקדש:
כיוצא בו וכו'. בבא זו נשנית לעיל בפ''ד דפאה:
עד שלא באו לעונת המעשרות. כפי דתנינן בפ''ק דמעשרות כל א' וא' כפי דינו:
ופדיין מקודם. שלא הגיעו לעונת המעשרות חייבין הן דבידו הוא שהגיעו וכן בהקדש משבאו ופדיין חייבין:
וגמרן הגיזבר. שנגמרו בעודן ביד הגיזבר ואח''כ פדיין פטורין שבשעת חובתן היו ברשות הקדש ופטורין דכתיב דגנך ולא של הקדש:
משנה: נָכְרִי שֶׁנָּתַן לְיִשְׂרָאֵל עִיסָּה לַעֲשׂוֹת לוֹ פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. נְתָנָהּ לוֹ מַתָּנָה עַד שֶׁלֹּא גִילְגֵּל חַייֶבֶת. וּמִשֶּׁגִּילְגֵּל פְטוּרָה. הָעוֹשֶׂה עִיסָּה עִם הַנָּכְרִי אִם אֵין בְּשֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּשִׁיעוּר חַלָּה פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. גֵּר שֶׁנִּתְגַּייַר וְהָֽיְתָה לוֹ עִיסָּה אִם נַעֲשִׂית עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּייַר פָּטוּר. וּמִשֶּׁנִּתְגַּייַר חַייָב. וְאִם סָפֵק חַייָב וְאֵין חַייָבִין עָלֶיהָ חוֹמֶשׁ. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַקְּרִימָה בַתַּנּוּר.
Traduction
Lorsqu’un idolâtre a chargé un israélite de lui pétrir une pâte, elle est dispensée de la Halla. Si elle lui a été donnée en cadeau, avant d’avoir été roulée, elle est soumise (l’obligation n’a commencé qu’après); si le présent a été donné après que la pâte était roulée, elle est dispensée de la Halla. Si l’on pétrit une pâte en commun avec un idolâtre, au cas où la part de l’Israélite n’a pas la grandeur soumise à l’obligation, la Halla n’est pas due. Lorsqu’un prosélyte a une pâte qui était achevée avant sa conversion au judaïsme (90)''Cf. Babli, Menahot 67a; Hulin 134a.'', il est dispensé de la Halla; si elle a été achevée après sa conversion, il doit la Halla, ainsi qu’en cas de doute; mais l’on n’est pas tenu (en cas de rachat) d’ajouter le 5e. R. aqiba dit: tout dépend de la question de savoir si le pain au four formait déjà une croûte.
Pnei Moshe non traduit
מתני' נכרי שנתן לישראל עיסה לעשות לו. כלומר שנתן לו קמח לעשות לו עיסה פטורה מן החלה שהרי העיסה של נכרי היא ואין גלגול ישראל מחייב אותה וה''ה דאין גלגול נכרי פוטר את העיסה של ישראל:
נתנה לו הנכרי לישראל במתנה. אם עד שלא גלגל אותה הנכרי נתן לו במתנה חייבת דהגלגול ביד ישראל הוא ואם משגילגל פטורה:
העושה עיסה עם הנכרי. בשותפות אם אין בשל חלק ישראל כשיעור חיוב חלה פטורה מן החלה דאין חלק הנכרי הפטור מצטרף לכשיעור:
מתני' גר שנתגייר והיתה לו עיסה. מקודם:
אם נעשית. כלומר שנתגלגלה עד שלא נתגייר פטור דבשעת הגלגול שהוא זמן לקביעות חיוב חלה לאו בר חיובא הוא ואם משנתגייר נתגלגלה חייבת:
ואם ספק הוא. חייב בחלה לפי שהוא עון מיתה וספק איסורא לחומרא ומפריש את החלה ונותנה לכהן:
ואין חייבין עליה חומש. לזר האוכלה בשגגה שזה הכלל כל שהוא מחמת ספק אין חייבין עליה חומש ולא בתרומה ולא בחלה כ''א הקרן בלבד משלם הוא מפני גזל השבט:
ר''ע אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור. ר''ע לטעמיה דאמר בריש מכילתין גמר מלאכה של הפת משקרמו פניה בתנור והכל הולך אחר גמר מלאכת הפת ואינו פטור מן החלה אלא דוקא אם קרמו פניה בתנור קודם שנתגייר ואין הלכה כר''ע:
הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹנָה תַּרְתֵּין מִילִּין תַּנֵּי רִבִּי חִייָא רוֹבָא וְאִינּוּן פְּלִיגִין חָדָא עַל חָדָא. טֵבֵל מִנְיָנוֹ בְחוּלִּין וְכָל הַסָּפֵק פּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה וּפוֹסֵל אֶת הַחוּלִין מִלֵּעָשׂוֹת תְּרוּמָה. וְקַשְׁיָא אִם טֵבֵל ממנו בְחוּלִּין לָמָּה לִי פּוֹסֵל אֶת הַחוּלִין מִלֵּעָשׂוֹתָן תְּרוּמָה. וְהָא מִנְיָנוֹ בִתְרוּמָה. אָמַר רִבִּי יוֹנָה אוּף אֲנָן תַּנִּינָן תַּרְתֵּיהוֹן טֵבֵל מִנְיָנוֹ בְחוּלִּין. דְּתַנִּינָן תַּמָּן אוֹכֶל מַעֲשֵׂר שֶׁהוּכְשָׁר בְּמַשְׁקֶה וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם אוֹ יָדַיִם מְסוֹאָבִין מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ תְרוּמַת מַעֲשֵׂר בְּטָהֳרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁהַטֵּבֵל מִנְיָנוֹ בְחוּלִּין. וְכָל הַסָּפֵק פּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה וּפוֹסֵל אֶת הַחוּלִין מִלֵּעָשׂוֹתָן תְּרוּמָה. דְּתַנִּינָן תַּמָּן נוֹלַד לָהּ סָפֵק עַד שֶׁלֹּא גִילְגְּלָה תֵּיעָשֶׂה בְטוּמְאָה מִשֶּׁגִּילְגְּלָה תֵּיעָשֶׂה בְטָהֳרָה. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת דְּרִבִּי עֲקִיבָה הִיא דְּרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר יַעֲשֶׂנָּה בְטוּמְאָה וְאַל יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין. אָמַר רִבִּי זְעִירָא דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין בִּסְפֵיקָן. הָתִיב רִבִּי חִייָה בֵּירִבִּי בּוּן קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא וְהָתַנֵּי אַף בִּשְׁאָר הַמִּינִין 17a כֵּן. אִית לָךְ מֵימַר יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין בִּסְפֵיקָן. רִבִּי זְבִידָא אָמַר אֲנָא בְּעִיתָהּ. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי הִילָא בְּדִין הָיָה שֶׁיְּטַמֵּא אָדָם טִבְלוֹ דְּבַר תּוֹרָה דִּכְתִיב וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמוֹתָי. תְּרוּמָה צְרִיכָה שִׁימּוּר. אֵין הַטֵּבֵל צָרִיךְ שִׁימּוּר. מַה אֲנִי מְקַייֵם וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת י֨י לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן. עֲשֵׂה שֶׁיִינָּתֵן לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן בִּכְהוּנָּתוֹ. וְכָאן הוֹאִיל וְאֵין אַתְּ יָכוֹל לִתְּנוֹ לַכֹּהֵן בִּכְהוּנָּתוֹ רַשַּׁאי אַתְּ לְטַמְּאוֹתוֹ.
Traduction
R. Yona dit: R. Hiya Rouba (le grand) nous a enseigné deux sujets qui sont opposés l’un à l’autre. Ainsi, les produits non libérés ont été considérés à l’instar des profanes libres (et lorsqu’ils sont impurs au 2e degré, ils ne transmettent pas d’impureté au 3e degré); de même que le doute sur la propagation d’une impureté, qui rend l’oblation prélevée impropre à la consommation sacerdotale, met aussi obstacle à ce qu’un objet profane de ce cas constitue l’oblation. Or, selon lui, il y a en tous cas une contradiction: si les produits non libérés sont considérés à l’instar des profanes libres (et que la pâte soumise à la halla n’est pas tenue comme telle), pourquoi d’autre part ce qui est sujet au doute, au point de rendre l’oblation impropre au service, empêche-t-il le profane du même cas de servir d’oblation (comme étant de la halla)? R. Yona répond: nous avons bien enseigné les deux règles (et R. Hiya peut aussi les avoir dites); car il a été enseigné (86)Mishna, (Tevul yom 4, 1).: lorsqu’un mets de la première dîme (non encore libéré de l’oblation de la dîme, ou 100e), est devenu susceptible d’impureté par de l’humidité et qu’un cohen purifié le même jour a touché, ou s’il a été contaminé par des mains impures (ce qui est un 2e degré, interdisant l’oblation, non les mets profanes), on prélèvera l’oblation de la dîme avec pureté, parce que le contact du cohen purifié en ce jour n’est qu’une impureté au 3e degré, n’ayant pas d’effet sur le produit profane. Ce dernier donc, quoique soumis à la halla, n’est pas sacré comme elle et sera tenu pour profane. Enfin, le doute sur la propagation d’une impureté, qui rend l’oblation levée impropre à la consommation sacerdotale, met aussi obstacle à ce qu’un objet profane de ce cas constitue l’obligation; de même notre Mishna dit: ''Si un doute est survenu après que la pâte ait été roulée, on peut la constituer même à l’état impur; mais s’il est survenu après que la pâte a été roulée, il faut la constituer avec pureté'''' Cette opinion, dit R. Shesheth, est conforme à celle de R. aqiba, qui dit plus (2, 3) qu’au besoin on pétrira la pâte à l’état impur, plutôt que de la répartir en plusieurs cabs, en évitant de prélever la halla. Selon R. Zeira, elle peut s’accorder avec l’avis de tous, quant à l’avis permettant de continuer au besoin la pâte à l’état impur, il s’agit du doute sur l’impureté (auquel cas les rabbins disent de répartir la pâte par cabs, et R. aqiba de la pétrir en une masse). Mais, objecta R. Hiya bar R. Aboun en présence de R. Zeira, n’a-t-on pas enseigné qu’il en sera de même pour toutes sortes de fruits atteints d’une impureté douteuse avant que leur travail préparatoire soit achevé, on peut les traiter à l’état impur; mais une fois qu’ils sont prêts (et soumis à l’oblation), il faut les traiter avec pureté; or, on ne saurait supposer la subdivision en petites parts de façon à éviter l’oblation qui est toujours due? C’est donc conforme à R. aqiba seul. R. Zebid dit: j’ai posé cette objection, à savoir pourquoi il est permis de la pétrir même à l’état impur, et R. Yossé au nom de R. Ila m’a répondu (87)Cf. même série, (Avoda Zara 4, 9 )( 44b).: il serait juste de laisser pétrir la pâte sans précautions de pureté, en vertu du texte biblique (Nb 18, 8): Je t’ai confié le soin de mes offrandes; c.-à-d. l’oblation doit être préservée de tout contact impur, non les produits soumis. Mais à quoi devra-t-on appliquer l’un des versets suivants (28)(Dt 16, 3), et (Nb 15, 19).: Vous en offrirez l’oblation divine au pontife Aaron? Cela veut dire qu’en principe il faut agir en sorte de l’offrir au cohen dans un état digne de lui (pur); mais comme ici ce n’est plus possible, puisque c’est impur, on pourra continuer de traiter la pâte sans pureté.
Pnei Moshe non traduit
גמ' תרתין מילין תני ר' חייה רובה. שמענו ממנו שני דברים ואינון פליגין וקשיא מחדא על חדא כדמפרש ואזיל מה הן השני דברים:
טבל מנינו בחולין. כלומר דתני חדא דהטבל מנינו הוא בחולין דנחשב הוא כדין חולין ותני חדא דכל הספק הפוסל את התרומה פוסל את החולין מלעשות תרומה כלומר אם נגעה ספק טומאה זו בחולין הטבולין לתרומה אינו יכול להפריש התרומה מהן אלמא חולין הטבולין לתרומה כתרומה דמו והן סותרין זה את זה כדמסיק וקאמר וקשיא וכו':
אם טבל מנינו בחולין למה לי פוסל את החולין וכו'. כלומר והשתא למאי תני להא דפוסל את החולין מלעשות תרומה דא''כ הא מנינו בתרומה דמהאי מילתא ש''מ דחולין הטבולין לתרומה כתרומה הוו וקשיין הני תרתי מילי דידיה אהדדי:
אמר ר' יוסי צ''ל. דר' יוסי הוא דאהדר ליה לר' יונה דמאי קשיא לך הני תרתי מילין דר' חייה הרי אוף אנן תנינן תרתיהון במתני' ואדרמית דר' חייה אהדדי טפי הוי לך למרמי הני מתני' אהדדי:
טבל מנינו בחולין. שמעינן מהא דתנינן תמן בריש פ''ד דטבול יום אוכל מעשר שהוכשר במשקה וראוי לקבל טומאה ואותו מעשר לא הופרש ממנו התרומת מעשר ונגע בו טבול יום או ידים מסואבות שדין שני לטומאה להם מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה לפי שהמעשר כחולין הוא ואין שני עושה שלישי בחולין ואע''ג דהמעשר טבול הוא לתרומת מעשר שבו א''כ הדא אמרה שהטבל מנינו הוא בחולין דלאו כתרומה חשיב. והאי מילתא אחריתא וכל הספק הפוסל וכו' דפוסל גם את החולין הטבולין לתרומה שמעינן מהא דתנינן תמן והיינו מתני' דהכא ואיידי דקאמר ברישא תמן קאמר נמי להא תמן דשנינו נולד לה ספק טומאה וכו' משגלגלה תעשה בטהרה ואסור לטמא אותה ביד משום דהוו חולין הטבולין לחלה דדין תרומה יש לה אלמא דחולין הטבולין לתרומה כתרומה דמו וא''כ תקשי לך הני מתני' אהדדי ועל כרחך לשנויי דבמתני' דהכח מיירי בספק טומאה דכה''ג שאלו היתה טומאה ודאית היתה מטמאה את החולין ובהא הוא דגזרו על ספקה בחולין הטבולין לחלה ולתרומה אבל מתני' דטבול יום בטומאה דאין ודאה מטמא את החולין מיירי דהא טבול יום וכן הידים מסואבות אינן מטמאין את החולין דאין שני עושה שלישי בחולין והלכך אינן מטמאין נמי את החולין הטבולין לתרומה דבטומאה דכה''ג אע''פ שהיא ודאית אמרינן חולין הטבולין לחלה ולתרומה לאו כחלה ותרומה דמו והשתא בהאי שינויא גופה ניחא לן נמי הני תרתין מילין דר''ח דהיינו הך:
אמר רב ששת דר''ע היא. ארישא דסיפא קאי דקתני עד שלא גלגלה תעשה בטומאה ובעי רב ששת לאוקמה כר''ע דאמר בפרק דלעיל בהלכה ג' מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה וכו' רע''א יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין וה''נ מכיון דנולד לה ספק טומאה יעשנה בטומאה דאלו לת''ק. דהתם הא קאמר מוטב שיעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה:
אמר ר''ז דברי הכל היא. הכא כלומר אף להת''ק אתיא דאיכא למימר לדידיה דמאי יעשנה בטומאה דקאמר הכא יעשנה קבין בספיקן כלומר לא שיעשנה בטומאה ממש ויפריש החלה טמאה אלא שישאיר אותה בספק טמאה כמות שהיא ויעשנה קבין קבין פחות מכשיעור ולא יצטרך להפריש חלה וכת''ק דהתם:
התיב ר' חייה. לפני ר''ז היאך מצית למימר הכי והתני אף בשאר המינין כן בתוספתא פ''ק היא דתני התם דינא דמתני' בחלה נולד לה ספק טומאה וכו' ונתחלפו התיבות בדפוס שם בטעות דגריס התם עד שלא גלגלה תעשה בטהרה וכו' וטעות דמוכח הוא וצ''ל כגי' המתני' ובתר הכי תני וכן פירות שנולד להן ספק טומאה עד שלא נגמרה מלאכתן יעשו בטומאה משנגמרה מלאכתן יעשו בטהרה מפני שחל עליהן חיוב תרומה ומעשרות קודם שנולד להן הספק טומאה ואית לך למימר יעשנה קבין בספיקן בתמיה מה שייך קבין לדין דפירות וע''כ יעשו בטומאה ממש קאמר וא''כ ה''ה לרישא לדין דחלה:
ר' זבידא אמר אנא בעיתה. אני הייתי מקשה ג''כ כך לרבי זעירא מהאי תוספתא:
ר' יוסי וכו'. כלומר אלא היינו טעמא דמתני' כדרבי יוסי בשם ר' הילא. וגרסינן להא דר' יוסי בפ''ד דע''ז בסוף הלכה ט' בדין היה שיטמא אדם טבלו ד''ת. כלומר מן התורה מותר לטמאות בידים לטבל דכתיב ואני וכו' תרומה היא דצריכ' שימור מטומאה ואין הטבל צריך שימור:
מה אני מקיים וכו'. כלומר אלא מהיכן למדו לומר דטבל דעלמא אסור לטמא אותו לכתחילה מכאן הוא דלמד ונתתם ממנו וגו' הכהן למה לי הכהן הלכך דרשינן עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו שיהיה ראוי לו לאכול כשהוא בכהונתו ובימי טהרה וכאן בעיסה זו הואיל ואין את יכול ליתן לכהן בכהונתו שכבר נולד לה ספק טומאה רשאי את לטמאותו בטומאה ודאית ומשום הכי ברישא תעשה בטומאה ומשגלגלה דהוו חולין טבולין לחלה רבנן גזור בה שתעשה בטהרה כדפרישית טעמא במתני' והשתא מתני' ככ''ע אתיא:
הלכה: וְלָמָּה תַּנִּינָתָהּ תְּרֵין זִימְנִין. רִבִּי חוּנָה רִבִּי חִייָה רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְשֵׁם רִבִּי פְּדָיָה אַחַת לְמֵרוּחַ וְאַחַת לִשְׁלִישׁ. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר רִבִּי בָּא וַחֲבֵרַיָּא. חֲבֵרַיָּא אָֽמְרִין אַחַת לְמֵרוּחַ וְאַחַת לִשְׁלִישׁ. רִבִּי בָּא מְפָרֵשׁ לַחַלָּה לְמֵירוּחַ. וּפֵיאָה לִשְׁלִישׁ.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
גמ' ולמה תנינתה תרין זימנין. להך סיפא כיוצא בו לעיל בפאה וכאן וגרסי' להאי סוגיא בפאה בפ''ד בהלכה ה' עד סוף הלכה ושם תמצא מפורש באר היטב בס''ד:
וּמַתְנִיתָא דְּרִבִּי עֲקִיבָה. דְּרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר אַחַר שְׁלִישׁ הָרִאשׁוֹן אַתְּ מְהַלֵּךְ. וְאִיתְפַּלְּגוּן שָׂדֶה שֶׁהֱבִיאָה שְׁלִישׁ לִפְנֵי גּוֹי וּלְקָחָהּ יִשְׂרָאֵל רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר הַתּוֹסֶפֶת פְּטוֹר וַחֲכָמִים אוֹמְרִין הַתּוֹסֶפֶת חִייוּב. מַיי כְדוֹן. תִּיפְתָּר אוֹ כְּרִבִּי עֲקִיבָה בְּמַחְלוֹקֶת אוֹ כְדִיבְרֵי הַכֹּל בְּקוֹצֵר מִיַּד.
Traduction
'Halah
Daf 17b
הלכה: מָה בֵינָהּ לְעִיסַּת אַרְנוֹנָא. 17b שֶׁמָּה אֵינָהּ חַייֶבֶת בְּחַלָּה. תַּמָּן בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל הוּא שֶׁמָּא יִמְלוֹךְ הַגּוֹי לִיטְּלָהּ. בְּרַם הָכָא לְדַעְתּוֹ הִיא תְלוּיָה.
Traduction
Quelle différence y a-t-il entre la pâte dont il est question (dispensée de la halla) et celle que l’on doit fournir en impôt (89)''Ce terme se retrouve dans Bali, Pessahim 6a; Baba Batra 8a. Cf. Pea 1, 1.'' de vivres, eranon, et qui est soumise au droit de halla? (Pourquoi celle-ci est-elle soumise, quoique remise aussi par un étranger qui l’impose)? Ailleurs, la pâte étant au pouvoir de l’Israélite, il se peut que le païen ne la prenne pas et en veuille soit le montant en argent, soit une autre équivalente (il faut donc donner la halla), tandis qu’ici la pâte est remise par le païen, et il va sans dire qu’il la garde.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מה בינה לעיסת ארנונא. ארנונא היא מס המלך שנוטל העישור מן התבואה ושמא אינה חייבת בחלה בתמיה הא בהדיא תנינן בתוספתא פ''ק עיסת ארנונא חייבת בחלה ואמאי ברישא דמתני' בנכרי שנתן לישראל עיסה לעשות לו פטורה הא כעיסת ארנונא היא שמטיל המלך עליו לעשותה וחייבת בחלה:
תמן. בעיסת ארנונא כל העיסה נחשבת ברשות ישראל מפני דשמא ימלך הנכרי ליטלה כלומר דשמא ימלך המלך ולא יטול ממנו עוסה זו אלא עיסה אחרת אבל הכא לדעתו של הנכרי היא תלויה דבודאי יטול את העיסה שלו ולא יניתנה אצלו ולפיכך היא פטורה:
תַּנֵּי רִבִּי יוּדָה מְלַאי שֶׁלְיִשְׂרָאֵל וּפוֹעֲלִין גּוֹיִם עוֹשִׂין לְתוֹכוֹ חַייָב בְּחַלָּה. מְלַאי שֶׁלְגּוֹי וּפוֹעֲלֵי יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בְּתוֹכוֹ פָּטוּר מִן הַחַלָּה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אוּף אֲנָן תַּנִּינָן נָכְרִי שֶׁנָּתַן לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לוֹ עִיסָּה פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה.
Traduction
On a aussi enseigné: lorsque des produits fournis par des israélites sont élaborés par des ouvriers païens, la halla est due; lorsqu’au contraire le produit est aux païens et que des ouvriers juifs y travaillent, la halla n’est pas due. Nous avons appris de même, dit R. Yossé, que lorsqu’un païen a remis de la farine à un juif pour pétrir la pâte, celle-ci est dispensée de la halla.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא שם:
מלאי של ישראל. החנות שמוכרין את הפת והעיסות אע''פ שהפועלים נכרים עושין לתוכו חייב בחלה להקונה משם ואין תולין דשמא של הפועלין הוא ואם איפכא פטור דהכל הולך אחר מי שהמלאי שלו:
אוף אנן נמי תנינן. דאין הולכין אחר הפועל אלא אחר מי שהעיסה שלו נכרי וכו':
רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בָּעֵא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא וַאֲפִילוּ יֵשׁ בְּשֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּשִׁיעוּר. יֵיעָשֶׂה כְּקַב מִכָּן וְקַב מִכָּן וְקַב הַגּוֹי בְּאֶמְצַע. אָמַר לֵיהּ רִבִּי זְעִירָה וְאֵינוֹ מְעוּרָב עַל יְדֵי גוֹיִם.
Traduction
R. Aboun, b. Hiya demanda en présence de R. Zeira lorsque la part qui est au juif est suffisante en quantité pour être soumise, dira-t-on que l’on suppose la présence d’un cab d’un côté et du second de l’autre, séparés par le cab du païen, de façon à éviter le droit de halla? Non, répondit R. Zeira, puisque le mélange n’est pas fait de la main des païens, la halla est due (il y a mélange parfait de la quantité légale).
Pnei Moshe non traduit
ר' בון בר חייה בעא קומי ר''ז. על האי דקתני בסיפא אם אין בשל ישראל כשיעור וכו' אמאי והא אפי' אם יש בשל ישראל כשיעור יעשה זה כמי שהקב האחד של ישראל מכאן וקב השני מכאן וקב של הנכרי הוא באמצע ותהא פטורה כהאי דתנינן בפרק דלקמן שני קבין וקב אורז וקב תרומה באמצע אינן מצטרפין דדבר הפטור מן החלה שהוא באמצע מפסיק ביניהם שלא יצטרפו לשיעור חיוב חלה וה''נ נימא כן:
ואינו מעורב על ידי גוים. בתמיה כלומר דשאני התם דמיירי שהקב הפטור הוא באמצע ואינו מעורב עם של הצדדים והלכך אין הצדדים מצטרפין אבל הכא שהחלק שהוא ע''י נכרים מעורב הוא עם כל העיסה ביחד ומתערב הוא ג''כ החלק של ישראל זה עם זה ואין חלקו של נכרי מפסיק באמצע שלא יצטרף החלק של ישראל שבהעיסה והלכך אם יש בחלק ישראל כשיעור חייבת בחלה. ויש גורסין ואינו מעורב ע''י גידין כלומר שהגידין והחוטין הנמשכין מן העיסה מערב את הכל ביחד והיינו הך כדאמרן:
תַּמָּן תַּנִּינָן גֵּר שֶׁנִּתְגַּייַר וְהָֽיְתָה לוֹ פָרָה נִשְׁחֶטֶת עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּייַר פָּטוּר מִשֶּׁנִּתְגַּייַר חַייָב. וְאִם סָפֵק פָּטוּר שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָייָה. תַּמָּן אַתְּ אָמַר סָפֵק פָּטוּר. וְהָכָא אַתְּ אָמַר סָפֵק חַייָב. אָמַר רִבִּי אָחָא אִיתְתָּבַת קוֹמֵי רִבִּי אִמִּי וְאָמַר מִי יֹאמַר לִי שֶׁהוּא נוֹטֵל דָּמָיו מִן הַשֵּׁבֶט. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר נוֹטֵל הוּא דָמָיו מִן הַשֵּׁבֶט. וְיַפְרִשׁ תַּמָּן וְיִטּוֹל דָּמָיו מִן הַשֵּׁבֶט. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי חַלָּה שֶׁהִיא טֵבֵל וּבַעֲוֹן מִיתָה מַפְרִישׁ וְלֹא יִטּוֹל דָּמָיו מִן הַשֵּׁבֶט עַל שֵׁם הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
Traduction
On a dit ailleurs (91)Mishna, (Hulin 11, 4): lorsqu’un prosélyte avait une vache qu’il a égorgée selon les prescriptions mosaïques avant sa conversion au judaïsme, il est dispensé de donner au cohen les redevances légales; mais si elle a été égorgée après sa conversion, il les doit; en cas de doute, il est dispensé, car c’est au réclamant de fournir la preuve qu’il lui est dû. Or là, il est dit qu’en cas de doute il y a dispense, tandis qu’ici en cas de doute l’obligation subsiste? En effet, dit R. Aha, j’ai présenté cette objection devant R. Amé, qui m’a dit: lorsqu’il a été dit ici qu’il faut dans le doute prélever la halla, il fallait ajouter qu’alors le propriétaire réclamera le montant de la caisse sacerdotale (laquelle fournira la preuve de la dette). R. Jacob bar Zabdi ou R. Hiya dit aussi au nom de R. Eliezer qu’après le prélèvement remis, on en touchera le montant à la caisse de la tribu sacerdotale. Mais pourquoi n’en est-il pas de même pour les redevances douteuses du prosélyte sur la bête égorgée et ne doit-il pas les prélever sauf remboursement? C’est que, répondit R. Yossé, comme la halla non remise serait punissable de la peine capitale, on opère le prélèvement sauf paiement, parce que le créancier doit prouver qu’il y a dette; tandis que pour les morceaux à prendre sur les bêtes égorgées, la gravité n’est pas la même, et l’on n’exige pas cet échange (simple formalité).
Pnei Moshe non traduit
גמ' תמן תנינן. בפ''י דחולין גר שנתגייר וכו' נשחטה עד שלא נתגייר פטור מן המתנות זרוע ולחיים וקיבה ואם ספק פטור וכו' וקשיא תמן את אמר ספק פטור והכא במתני' את אמר ספק חייב:
איתתבת. הקשיתי קושיא זו לפני ר' אמי ואמר מי יאמר לי שהוא נוטל דמיו מן השבט כלומר מי יאמר לי דהאי חייב דקתני הכא שחייב ליתן להשבט בלא דמים אני אומר שיתן החלה להשבט ונוטל הוא דמיו שהרי הכהן הוא מוציא ועליו הראיה שנתגלגלה העיסה לאחר שנתגייר וכן אמר ר' יעקב בר זבדי בשם ר''ח דאמר בשם ר' אלעזר דנוטל הוא דמיו מן השבט:
ויפריש תמן. א''כ התם נמי נימא הכי שיפריש המתנות ויתנם להשבט ויטול את דמיהן:
א''ר יוסי שאני חלה שהוא טבל ובעון מיתה. ולפיכך החמירו בספיקה ופריך א''כ יהא מפריש ולא יטול דמיו מן השבט ומשני ע''ש שהכהן מוציא הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה הלכך צריך הכהן ליתן הדמים אבל התם דספק ממונא הוא בלבד שהרי אין במתנת קדושה אלא דין ממון וספקו לקולא וא''צ להפריש כלל משום המוציא מחבירו עליו הראיה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source